החלטה בתיק רע"א 3993/14

א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט צרפתי) מיום 2.6.14 ברע"א 5155-06-14, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (השופט סרחאן) מיום 4.5.14 שניתנה בגדרי ת"א 45292-03-14. עניינה של הבקשה - דחייתה של בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על פינויה של המבקשת ממקרקעין שבבעלות משיבה 1.

רקע

ב.        כעולה מהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים, משיבה 1 היא הבעלים הרשום של מקרקעין, הידועים כגוש 16568 חלקה 8 בנצרת, ששטחם 5,188 מ"ר. במקרקעין שוכן מבנה הידוע כ"בית הידידות". ביום 9.8.60 נחתם הסכם בין משיבה 1 וחברת בית הידידות בע"מ (להלן החברה), לפיו השכירה המשיבה 1 לחברה חלק מסוים מן המקרקעין לתקופה של 27 שנים. החברה הקימה את המבנה במקרקעין, והתקשרה עם דיירי משנה שונים לתקופות שונות. בחלוף הימים, בשנת 1988, הוקמה עמותת בית הידידות (להלן העמותה), לה הועברו זכויותיה וחובותיה של החברה לפי הסכם השכירות. ביום 5.1.88 נחתם הסכם שכירות בין העמותה ומשיבה 1, בגדרו הושכר המבנה לעמותה לתקופה של 5 שנים. משהעמותה לא פינתה את המבנה בתום תקופת השכירות, הגישה משיבה 1 תביעת פינוי וביום 28.7.07 ניתן פסק דין פינוי כנגד העמותה (שערעור עליו נדחה). עוד עולה מהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים, כי משיבה 1 הגישה תביעות פינוי כנגד דיירי משנה במבנה, ובין היתר כנגד משיבה 2. ביום 17.1.10 ניתן פסק דין המורה למשיבה 2 לסלק ידה מן המקרקעין והמבנה, ומשלא עשתה כן - הגישה משיבה 1 את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הליכי הפינוי נקבעו למועד שבין 24.2.14 ו-10.3.14. ביום 26.2.14 הגישה המבקשת - שכנטען היא מפלגה הפועלת בנצרת - בקשה לעיכוב הליכי הפינוי בתיק ההוצאה לפועל, וזה עוכב - בתנאים שונים - למשך 21 יום; בין היתר נקבע כי על המבקשת להמציא צו שיפוטי המורה על המשך עיכובם של הליכי הפינוי נגדה.

ג.        ביום 24.3.14 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבות, בה עתרה לצו מניעה קבוע שיאסור על פינויה מן המבנה והמקרקעין (ת"א 45292-03-14), וכן עתרה לצו מניעה זמני. בהחלטתו מיום 4.5.14 דחה בית משפט השלום את הבקשה לצו מניעה זמני. בהחלטה מפורטת נאמר, כי המבקשת אינה אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע, וכי אין בכוחו של הסכם השכירות הנטען כדי להצמיח אישיות משפטית. עוד נאמר, כי משיבה 1 אינה צד לחוזה שכירות המשנה, והוא אינו מחייבה, וכי החברה לא היתה רשאית להשכיר לדייר משנה כלשהו כל חלק בבניין. נאמר, כי העובדה שהמבקשת אינה אישיות משפטית מטה את הכף גם בהקשר מאזן הנוחות. בית המשפט הטעים, כי הן שיקולי צדק הן האינטרס הציבורי הרחב אינם מצדיקים היעתרות לצו המניעה הזמני באשר יש לאפשר למשיבה 1 לממש את בעלותה, ואף אין להמשיך ולהלום כי גורמים שונים יחזיקו במקרקעין שלא כדין. בהחלטה צוין, כי הוכח שהמבקשת ומשיבה 2 הן גוף אחד. לבסוף ציין בית המשפט כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי הסעד הזמני זהה לסעד העיקרי שבתובענה וגם בכך יש להטות את הכף לחובתה של המבקשת.

ד.        בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי (רע"א 5155-06-14) - נדחתה ביום 2.6.14. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נאמר, כי סימני השאלה באשר למעמדה המשפטי של המבקשת מכבידים על סיכויי התביעה, וכי על פני הדברים צדק בית משפט השלום בקביעתו לפיה משיבה 1 אינה צד להתקשרות הנטענת של המבקשת עם משיבה 2. נאמר, כי פסק דין הפינוי כנגד משיבה 2 יפה לכאורה גם כנגד המבקשת, וכי הזיקה והקשר הלכאוריים ביניהן מחזקות מסקנה זו. בית המשפט הוסיף כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה של משיבה 1.

הבקשה

ה.        מכאן בקשת רשות הערעור, הערוכה כערעור, בה נטען כי יש ליתן רשות ערעור משיקולי צדק, וכי בית המשפט המחוזי לא דן בטענותיה של המבקשת. לפי הטענה, אי-היעתרות לבקשה משמעה דחיית תביעתה של המבקשת בבית משפט השלום מבלי שניתנה לה הזדמנות להוכיחה. לגוף הדברים נטען, כי המבקשת היא אישיות משפטית. נטען, כי בניגוד להחלטות קמא, המבקשת חתמה על הסכם שכירות עם החברה, שהיא - כך נטען - חליפתה של משיבה 1, וכי פסקי דין הפינוי שניתנו כנגד העמותה ומשיבה 2 אינם מחייבים את המבקשת. בבקשה נטען כי הפינוי נקבע ליום 10.6.14, ויחד עמה הוגשה בקשה לצו ארעי.

הכרעה

ו.        לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית, והיא תחומה - במובהק - בדל"ת אמותיו ונסיבותיו של המקרה. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. יש לציין, כי עסקינן ברשות ערעור בגלגול שלישי ככל משפטה וחוקתה, שכן הסוגיה נדונה לגופה בשתי ערכאות, במובחן - למשל - מבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום לאחר תיקונן של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), תשע"ג-2013 (ק"ת 7231 (תשע"ג) 868)), שאז לרוב ידון בית המשפט המחוזי לראשונה בבקשה זו, אף שגם לגביה נפסק כי יש לנהוג לפי אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (ראו, לאחרונה, רע"א 3485/14 ברונשטיין נ' בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים (2.6.14)). די באמור כדי שלא להיעתר לבקשה. אוסיף, כי גם במהות איני סבור שיש מקום להתערבות. 

ז.        ראשית, כידוע לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניין סעדים זמניים, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיה (רע"א 8151/13 מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ' עו"ד פיני יניב (14.1.14)), לא כל שכן בגלגול שלישי. איני סבור כי ענייננו בא בגדרם של המקרים המצדיקים חריגה מן הכלל הנקוט.

ח.       שנית, גם לגוף הדברים קיים קושי להיעתר לבקשה. כידוע, על המבקש סעד זמני להראות קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, וכן להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לאחר העיון, איני סבור כי שגו בתי המשפט הקודמים בקבעם שהמבקשת לא מילאה אחר הדרישות הללו, ואדרש לדברים בתמצית.

           המבקשת טוענת (למשל בסעיף 18 לבקשה), כי בניגוד לקביעותיהם של בתי המשפט הקודמים, היא חתמה על הסכם שכירות עם החברה. ואולם, בתצהירו שצורף לבקשה לצו מניעה זמני בבית משפט השלום טען נציג המבקשת, כי היא חתמה על הסכם עם משיבה 2 (סעיף 7; ראו גם עדותו בדיון ביום 26.3.14, עמ' 1 שורות 17-16). גם בא כוח המבקשת הצהיר כי "התובעת [המבקשת -א"ר] היא אישיות משפטית מכוח הסכם שנכרת בינה לבין הנתבעת 2 [משיבה 2 -א"ר]" (פרוטוקול הדיון מיום 26.3.14, עמ' 1 שורה 9). על רקע זה קיים קושי להלום את הנטען בבקשה בהקשר זה. יתר על כן: אף אם נניח, לצורך הדיון בלבד, כי המבקשת חתמה על הסכם שכירות מול החברה, הנה יש לזכור כי גם כנגד העמותה - לה הועברו זכויותיה וחובותיה של החברה - ניתן פסק דין פינוי; נוכח זאת, אין זה נהיר היאך יכולה המבקשת להיבנות מהסכם נטען זה לצורך אי-פינויה. ועוד: המבקשת טוענת (סעיף 34) כי לקראת הבחירות לראשות ולמועצת עירית נצרת נודע לה על ההליכים המתנהלים בין משיבה 1 למשיבה 2; הבחירות נערכו - כידוע - בחודש אוקטובר 2013. דא עקא, שרק חודשים לאחר מכן, בחודש מארס 2014, לאחר שנפתחו הליכי הוצאה לפועל כנגד משיבה 2, הגישה המבקשת את תביעתה. עיתוי הגשת התביעה אומר דרשני. אכן, המכלול למצער מעלה תהיות באשר לקשר שבין המבקשת ומשיבה 2. בתי המשפט הקודמים קבעו כי לתהיות אלה לא ניתנו תשובות מספקות, ובמסקנה זו - סבורני - אין מקום להתערב. 

           משאלה פני הדברים, סבורני כי - כמות שנקבע בערכאות הקודמות - מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה של המבקשת, משזו לא הצביעה על זכות שבדין מכוחה רשאית היא להחזיק במבנה (או בחלק ממנו), אף אם תוצאה מסתברת של הדברים היא פינויה. בכל הכבוד, טענות בעלמא אינן יכולות לגבור על זכויותיה הקנייניות של משיבה 1, המנסה מזה כשני עשורים לממשן. הדעת, כמו גם האינטרס הציבורי, אינם יכולים לסבול הנצחתו של מצב זה. הגיעה עת סיום.

ט.       והערה טרם חתימה: החלטתו של בית משפט השלום מחזיקה תשעה עמודים. החלטתו של בית המשפט המחוזי מחזיקה שני עמודים ומחצה. חרף זאת, משתרעת בקשת רשות הערעור על פני עשרים ושמונה (!) עמודים. מדובר בהתנהלות שאינה סבירה ושאינה עולה בקנה אחד עם תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי בקשת רשות הערעור תפרט בצורה תמציתית את נימוקיה. מדובר, על פני הדברים, במקרה המצדיק חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בידי המבקשת לנמק, עד ליום 12.6.14, מדוע אין לחייבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה.   

כללם של דברים

י.        על יסוד האמור, לא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא לבקשה לסעד ארעי.

           ניתנה היום, י' בסיון התשע"ד (‏8.6.2014).